לפעמים נדמה שמי שהמציא את הרשתות החברתיות, ייעד אותן בעיקר לימים קשים, כמו זה שעבר על קהילות הלסביות, הומואים, בי וטרנס (להט"ב), על תומכיהן ועל תושבי תל אביב אמש.
פייסבוק משמשת לרוב ככלי נטוורקינג נחמד, ויש כאלה שאפילו ייעדו אותה להיות כלי דייטינג מהמעלה הראשונה. אבל אתמול, פייסבוק שימשה כזירה המרכזית להתרחשויות בשני אופנים: קודם כל, פייסבוק שימשה ככלי חדשותי בו דיווחו אנשים את פרטי המידע ששמעו מאנשים שהיו בזירת האירוע, אנשים מקורבים לאנשים שהיו בזירת האירוע, ולאנשים שפעם ישבו בקפה נואר, שזה ליד זירת האירוע, והזמינו שניצל, שזה משהו מאוד גיי פרינדלי. רסיסי השמועות התחילו להתרכז לידיעה שחורה ומרה אודות הרצח, ואט אט גם מספרם של ההרוגים החל להיות מופץ, ראשית כשמועה (מספרים שנעו בין 2 ל-4 הרוגים) ולאחר מכן בציטוט של ידיעות חדשותיות.
כאשר התברר המידע הסופי, על רצח במהלך פגישת נוער להט"בי במקום, החלה התפקיד השני של הרשת לאותו ערב: זירת התארגנות חברתית עצומה, שמימדיה התבררו רק בשטח. בתחילה נראה כי הפעילות המרכזית הייתה החלפת תמונות הפרופיל לדגלי הקשת, המייצגים את הקהילה, אך ככל שעברו הדקות (ומדובר בדקות – הכל התרחש תוך פחות מחצי שעה), החלה התארגנות ספונטנית של נהירה למקום האירוע, על פי עדכונים בפייסבוק.
הפגנות ומחאות בפייסבוק הן לא דבר חדש – ראינו את הפעילות בה השתתפנו אנחנו, עם נעמת, נגד "חוק המטפלות". ראינו הפגנות מאורגנות לשחרורו של גלעד שליט ולמען מבקשי המקלט ומהגרי העבודה, אבל עד היום, ההפגנות היו מאורגנות מראש. ההפגנה אתמול לא רק התרחשה באופן ספונטני, אלא גם בשעה הכי לא אטרקטיבית – מוצאי שבת, אחרי חצות.
למרות כל הקשיים, הפייסבוק הוכיח את עצמו ככלי יעיל, ובהפגנה הספונטנית והלא מתוקשרת נכחו קרוב ל-1000 איש, שצעדו בסופו של דבר ממקום האירוע אל המרכז העירוני לקהילה הגאה בגן מאיר.
כאשר התעוררתי היום, מצאתי את תפקידו הנוסף של פייסבוק – ככיכר העיר של פעם, המקום שבו אנשים יכולים להיפגש מכל קצוות המדינה ולהיות ביחד, לכאוב ולכעוס. ה-News Feed היה מלא בהודעות, תמונות, קטעי וידאו, פוסטים מבלוגים, ידיעות חדשותיות, וכמובן, באלפי דגלי גאווה ונרות זכרון, ולרגע, הצירוף telaviv היה ברשימת מילות המפתח המובילות בטוויטר.
לקח לי זמן להיזכר מה מזכיר לי העניין הזה, וחזרתי לשנת 1995, לגיל 13, כאשר נסעתי עם חבריי מהכיתה את הדרך הלא-כל-כך ארוכה מפתח תקווה לכיכר מלכי ישראל כדי להדליק נר, לשבת עם גיטרה ולהיות ביחד עם אנשים שכואב להם בערך כמו שכואב לי. כנראה שהיום, בעידן הוירטואלי, נראה שאת כיכר מלכי ישראל של שנות נעוריי, החליפה כיכר פייסבוק פינת רחוב טוויטר, שנותנת נחמה לא רק במעגל החברים הקרוב, אלא מכל העולם.
בסופו של דבר קרה בדיוק ההפך ממה שאתה טוען – אנשים יצאו מהפייסבוק ומהטוויטר ונפגשו אחד עם השני כדי למצוא את הנחמה.
זה נכון, אבל המקום שבו נוהל "טקס הזכרון" היה הפייסבוק – כמויות עצומות של פוסטים במערכת ה-notes שהועברו בין אחד לשני, לינקים, קטעי וידאו, תמונות.
מזכיר לי מאוד את כיכר מלכי ישראל של נובמבר 1995.