בחירות 2009 ומהפכת הווב 2.0 – האם בישראל הופנמו כללי המשחק החדשים?

בחירות 2009 הסתיימו בלי הכרעה. מערכת הבחירות, שהוכתרה בתחילת דרכה על ידי מיטב הפרשנים, כבחירות המשעממות ביותר מאז ומעולם, הפכה בשניות האחרונות שלה לדהרה אל עבר הפוטו-פיניש.

מה שכן הוכרע בוודאות במערכת הבחירות הזאת הוא כישלונה, לעת עתה לפחות, של הפוליטיקה האינטרנטית בישראל. שיגעון האובמה, מסתבר, לא הצליח לחלחל מעבר למבטים מצועפים בצבעי כחול-לבן. אם תחילה היה נראה שמערכת הבחירות לעיריית תל אביב-יפו היא "אורנים קטן" של מהפכת הווב 2.0 – שיתופם הפעיל של הגולשים בניהול הקמפיין ושיח ישיר של המועמדים בגובה העיניים עם קהל הבוחרים – מה שקיבלנו ב"אורנים הגדול"  זו עטיפה חדשה לתוכן ישן ולא בהכרח טוב.

המועמדים – ברק, ליבני ונתניהו, עשו עבודת מיפוי ומחקר יסודיות של הרשתות החברתיות ומיהרו "לדפוק כרטיס" בכל אחת ואחת. הגדיל לעשות נתניהו שרשימת הכרטיסים שנפתחו בשמו היא בהחלט מרשימה. אבל עמודי הפייסבוק של המועמדים לא הפכו להיות משהו מעבר ללוחות מודעות לסיסמאות בחירות. התקווה שהפלטפורמה תיצור דו-שיח אמיתי בין הגולשים לבין עצמם או בין הגולשים למועמד נכזבה. המשתמש של נתניהו אמנם טרח להגיב מדי פעם בשמו, אך לא הרחיק לכת מעבר לסיסמאות לוחמניות נוסח "לכו להצביע".

הטוויטר לראשונה נכנס לדנ"א הפוליטי בישראל. גם ליבני וגם נתניהו ניהלו עמודי טוויטר פעילים למדיי במהלך הקמפיין. נתניהו, כתמיד, הרחיק לכת ואפילו טרח לפתוח משתמש ב"סנוז" החצי-אלמוני של תפוז. עמודי הטוויטר של שניהם אכן זמזמו ורחשו פעילות, בעיקר של הודעות דובר והודעות ביפר שונות ומשונות.

אלמנט מהותי בהצלחתו של הטוויטר הוא הנכונות של בעל העמוד לשתף את הגולשים בכל דבר ובכל פרט מחייו. כאשר גולשים עוקבים אחרי משתמש טוויטר, שהוא מוביל דעה עסקי או פוליטי, הם צמאים למוצא פיו – בין אם מדובר בידיעה בלעדית על החברה, בהודעה מרתקת על פריצה במשא ומתן הקואליציוני, ובין אם סתם בידיעה שגרתית על איכות הקפה ששתה הבוקר. הרציונל הוא השיח הבלתי אמצעי, תחושת השיתוף והקהילתיות. כאשר עמוד הטוויטר של ליבני או של נתניהו הפך למסלקה של הודעות ביפר, לא רק שלא חשנו חלק ממסע הבחירות אלא למרבה הצער הגנבנו פיהוק.

בהחלט היה כאן פוטנציאל שהוחמץ. רבות דובר על האדישות ועל הנטייה של המצביע הישראלי לשבת בבית ביום הבחירות מתוך תחושת מיאוס בפוליטיקה המקומית. שימוש נכון בכלי הווב 2.0 יכול בדיוק לפנות לנקודה הזאת. כאשר המועמד יוצר אצל הגולש תחושה שקיים ערוץ שיחה נטול חליפה ועניבה, נטול דוברים ועוזרים פרלמנטריים ויועצים פוליטיים, בלי מיקי ויעקב, אלא שיחה אמיתית וכנה, ברמה האישית – יש כאן אפשרות של ממש ליצור מוטיבציה היכן שאין ובשימוש מתוחכם עוד יותר, גם להצליח לשנות עמדות.

התחושה כאילו השלטון והפוליטיקאים אינם נגישים מבעד לכוורת הדוברים והמאבטחים תורמת לתחושת המיאוס. כלי הרשת החדשים שוברים את הגבולות ויוצרים את את השיחה הנגישה, השקופה והאמיתית, שיחת "נעלי הבית", שדרכה אפשר להגיע להרבה יותר תוצאות מנאומי בחירות ומתשדירי תעמולה.  כך סבורה סוניה אריסון מ-Technewsworld.

אפשר לתת למי שצריך בישראל קרדיט על הניסיון. זו אכן פעם ראשונה שיש התרשתות כה נרחבת של מועמדים על הכלים האינטרנטיים. אבל ההפנמה לא בוצעה אלא רק גירדה את פני השטח, כאילו רק לצאת ידי חובה. ובכל זאת, אי אפשר שלא לצאת עם שתי מחמאות:

האיחוד הלאומי השתלטו על הדומיין היוקרתי www.leumi.org.il . אפשר להניח שהקירבה לשמו של דומיין הבנק נעשתה ביודעין וגרמה למפלגה הכתומה להרוויח לא מעט גולשים שבכלל לא חשבו שהם כאלה. פעילות מוצלחת שנייה נעשתה על ידי הבלוגרים הפעילים-יעילים של התנועה הירוקה-מימד. פעילות הרשת הנמרצת, עבודת ה-SEO  והפצת הסרטון הויראלי (לעומת ה"לבני-בוי" המביך) היוו דוגמא איך מפלגה רותמת כלי אינטרנט ומפעיליהם בתמורה רותמים אחריהם עוד ועוד אוהדים. זו הייתה דוגמא איך פעילות רשת נכונה יוצרת  את התחושה, גם בעולם האמיתי, כאילו משהו קורה סביב מימד המנומנמת, או במילים אחרות – יצירת הבאזז הנכון. לרגע היה נדמה כאילו העבודה הקשה הולכת להשתלם וניתן לשער שהאכזבה במטה המפלגה קשה.

כחיות רשת, אי אפשר שלא לומר שנותרנו במעין תחושה פרובינציאלית בתום מערכת הבחירות הזו. רצינו להידמות לאובמה, באמת שרצינו. במבחן הסופי – נכשלנו. מאידך, ההערכה היא שבעוד שנתיים שוב ניקרא לקלפי, די והותר זמן למועד ב'.

תמונה: נתניהו בועידת ישראל לעסקים